השבוע נתקלתי בספר אמנות האהבה של אריך פרום ומיד כשהתחלתי לרפרף אהבתי את מה שאני קוראת. ״רוב בני האדם נראית להם בעיית האהבה בראש ובראשונה כבעיית היותם נאהבים ולא היותם אוהבים, כבעיית יכולתו של היחיד לאהוב. לפיכך הבעיה מבחינתם היא איך להיות נאהב, איך להיות נחשק.״
עכשיו אני עושה הפרדה רגע בין התאהבות לאהבה. התאהבות (מתחביביי הגדולים) זו תגובה ביולוגית כימית בגוף שמשתלטת ומטמטמת את כל המערכות. ממש כמו סמים היא שולחת אותנו להיי מטורף ומאד ממכר, סותמת את התיאבון, מונעת שינה והתחושה היא של ״על טבעיות״. הרגשה מהטובות בעולם אין ספק, אך כמו כל היי סופה להיגמר.
אהבה לעומת זאת, היא בעיניי משהו מאד פעיל. ידיד שלי אמר לי פעם שאהבה זו בחירה ואני ממש מתחברת לזה. בניגוד להיי ש״קורה״ לנו על מנת להימשך לאדם שמולנו כאן יש ממש החלטה אקטיבית ומודעת. מה שקורה בהיי, הוא גם עיוורון מוחלט לכל מגרעה של האדם שעומד מולנו ואהבה היא היכולת להישיר מבט אל מול המכלול השלם והמלא של אדם, עם הקושי, עם הטוב, עם השוני – לאהוב.
אני חושבת הרבה על העניין הזה – אהבה. מצד אחד אני מאד אוהבת לאהוב, זה בא לי בקלות וטבעיות. אבל כשאני חושבת על אהבה זוגית אני מתכווצת. במשך שנים פרטנר אחד לכל החיים היה נראה לי רעיון מופרע והזוי (עדיין), זה לא מנע ממני לנסות ולהתמסר לסיפור, אבל זה נחל כישלון נוראי וכאב לב נוראי עוד יותר. אני חושבת שהבנתי עם השנים מה זו אהבה עבורי ובעיניי וזה משהו שעוד לא חוויתי. אז הנה הטו סנטס שלי על אהבה – אני חושבת שאהבה בראש ובראשונה, זו היכולת להסתכל לעצמך בעיניים ומתוכם עמוק פנימה לנשמה ולאהוב את מה שאת רואה. זה ממש קל להגיד וזו עבודת חיים לעשות. אהבה זה להיות בעבודה מתמדת קודם כל מול עצמך, ללמוד ולהתמודד עם השדים הכי מפחידים, לצד המקומות הכי יפים. לאהוב אותך ללא סייג. רק ככה אפשר לתת אהבה בלי תנאי, מתוך מקום שלם, יציב, רואה ומפוכח ולא מתוך מקום צריך. אני חושבת שמערכת היחסים של האדם אל מול עצמו היא מספיק סבוכה אז להוסיף לזה עוד אדם? וואו חגיגה. מה שעוד קורה זה שאנחנו מצפים שהאדם הזה יפתור לנו הרבה בעיות ושם זה בכלל מסתבך ולרוב לא יעבוד.
בעיניי אהבה זה פרטנר שהוא/היא עולם וביחד אתם/ן גלקסיה. כפועל יוצא מזה אני חושבת שאהבה זה אמון, היכולת להניח את הראש על מי שמולך ולדעת -They got my back. זה לראות את טובת ושמחת האדם שמולך, שיהיה לך באמת ובתמים אכפת מאלו ובאופן אקטיבי לפעול על מנת לקיים אותם. זו תחושה שאני מודה שמעולם לא הייתה לי. לתת אהבה באופן נקי ומלא דורש המון אומץ .אז השבוע החלטתי לתת פלייליסט, ולא שיר אחד. פלייליסט שמשלב בעיניי את כל התחושות המדהימות והסבוכות האלה והוא מוקדש לכל האמיצים שם בחוץ, אתם ואתן אלה שאוהבות או מוכנים ומוכנות לאהוב על מלא.
"באופן פרדקוסלי, היכולת להיות לבד היא תנאי ליכולת לאהוב."
היין של השבוע הוא מהיינות האהובים עליי בעולם. טנוטה דלה טרה נרה, אתנה רוסו 2019. היקב מסיצילה ממוקם למעלה על הר האתנה, הר הגעש הפעיל באיטליה. אין דבר יותר הולם לאהבה מלבה מבעבעת בשקט בלי לדעת מתי היא תתפרץ. היין הזה שמורכב ברובו מהזן נרלו מסקלזה ותיבול של נרלו קפוצ׳ו (5%) הוא מלטף, מעניק, עדין, עוצמתי והופך לי את הבטן כל פעם מחדש. מדובר ביין שיודע בדיוק מי הוא, יש לו סנטר, עמוד שדרה ועצמות שמתגלות בכל שלוק, אבל הכל נעשה בצורה מאוזנת להפליא, מודעת. מדובר ביין שהוא מושלם. הוא מעניק כל כך בלי לבקש כלום בתמורה. he's a giver אבל אם נהיה בתשומת לב מלאה אליו הוא יגלה ויתגלה עוד ועוד. הוא יודע מי הוא והוא מבטא טרואר מרהיב של בזלת, ניחוחות של פחם לצד פירות מרהיבים תוך איפוק אלגנטי שאלוהים ישמור. מרקו דה גרציה היינן והבעלים של היקב הוא אמן, הוא למד עשיית יין בברוגון ושילב את ניסיונו שם בקרקע הכה מיוחדת הזו בסיציליה איטליה. לכאורה זה בלתי אפשרי, איך בחום הזה של דרום איטליה אפשר לשלב טכניקות של בורגון הקרה? אבל משהו אחר קורה באתנה. לעומת החום המהביל והלח של שאר האזור, ככל שעולים במעלה ההר לאתנה מתעטפים בקרירות מפתיעה ונעימה, וערפל עדין שהופך את האזור הזה ללא פחות מפלא. יין מהודק, חד, יציב ומתמסר – מאהב.
מילה של פיה, תפתחו את הבקבוק, שימו פליי – ותתמסרו.
"הפרדוקס הגדול ביותר של האהבה; שתי נשמות הופכות לאחת, ונשארות שתיים."
רוצים אותו ? (כי איך לא.?) ממש כאן
