כולנו מספרים לעצמנו סיפורים. בין אם אנחנו מודעים אליהם או לא.
חלק מהסיפורים האלה נועדו להגן עלינו, לחזק אותנו ולדרבן אותנו להמשיך במה שאנחנו עושים. חלק מהסיפורים האלה עושים ממש את ההפך, עלולים לעכב אותנו וחלקם אפילו לא שלנו אלא איזה משהו שאנחנו הולכים אתו בלי לשאול שאלות. אני אוהבת לשאול שאלות, אוהבת לגלות סיפורים חדשים, ישנים, יעילים וכאלה שממש לא. כבר אמרתי בעבר, זו תקופה ממש רצינית שבה קורים הרבה דברים גדולים וכשהרבה דברים גדולים קורים מגיעים אתם פחדים. השבוע במיוחד, אני גאה להכריז זה היה שבוע החרדות הרשמי. גם לי וגם אני המעטנו בשינה, הרבנו במחשבה והאדמה רעדה לה ככה, כי מה אכפת לה?
זה גרם לי להסתכל לכמה סיפורים רציניים שלי על עצמי בלבן של העיניים ולתהות, מה הם משרתים לי? נדהמתי לגלות שלא הרבה ואפילו להפך. התרגלתי אליהם. בשביל להסתכל אל עצמנו בעיניים, לעניות דעתי זה דורש כמה דברים:
- לקבל את גל החרדה והפחדים שעלול להגיע
- לעצור ולנוח
- ואולי הכי קשה – לשחרר שליטה
אין שום דבר קל בשילוש הקדוש הזה אבל אני החלטתי לצלול ראש. הסכמתי לשאול – מה יהיה אם אני לא אשיג את מה שאני כל כך רוצה כל כך הרבה זמן? נדהמתי לגלות שאני בכלל לא בטוחה שאני רודפת אחרי הדבר הנכון. תשמעו משהו, זה מטלטל ברמת ההוריקן. אבל זה משחרר ברמת ה״הורדתי 9 טון מהכתפיים״.
כל השבוע הולך אתי השיר הזה של Arcade Fire להקה קנדית שאני מאד אוהבת. || Age of Anxiety – שבוע החרדות הרשמי אמרתי או לא אמרתי? כשמתמודדים עם החיים בצורה כזו כנה לתוך הפרצוף, צריך לזכור לנשום קצת ולצחוק קצת וביעקר לזוז. אני מוצאת שתנועה מאד עוזרת לי לזכור לא לקחת את עצמי כל כך ברצינות. השיר הזה שמדבר על ה״Rabbit hole" מאליסה בארץ הפלאות, הצלילה אל הלא נודע מדהים דווקא בגלל הניגודיות של המוזיקה אל מול המילים הדרמטיות, ואני אם לא הבנתם כבר, אוהבת דואליות וניגודיות. יש משהו במוזיקה בשיר שהיא כל כך מרימה ומזמינה לתזוזה שמזכירה לי שכשצוללים אל חור הארנב הזה, אנחנו עושיים גם לגלות דברים מדהימים ממש. כשיוצאים לדרך זה יהיה מפחיד אבל שווה את זה. יש משהו משחרר בשיר הזה, הוא נותן לי תחושה חמימה של צלילה לצד התרוממות רוח ותעופה. צבעים מתכתיים כסופים וצהובים והרבה אורות מהבהבים מבלבלים. כל מה שבא לי זה לעצום את העיניים. ולהתמסר.
לשיר הזה בחרתי ביין הפוך, בתוך כל הטירוף של השיר והשבוע הזה בחרתי ביין שילטף וינחם אותי, גם כשהאדמה רועדת אני יודעת שיש חיבוק. יותר מזה, בחרתי ביין של קולגה וחבר יקר לי שגם יוצא לדרך חדשה – לסיפור חדש לגמרי.
דרור אנגלשטיין, יינן מוכשר כמו שד עם קו נקי, חד, מאופק יצא עם היינות שלו לשוק. אני מודה שאני זכיתי לטעום את היינות שלו לאורך השנים ולטעום את הדרך שהוא עושה. חתיכת דרך. דרור ליווה לא מעט יקבים בישראל (אחרי רומן עם יקבים באיטליה) והידע שלו פנומנלי. גך גם הרצון שלו לסייע ולעזור תמיד, להסביר, ללמד וכל כך בגובה העיניים. היד שלו ניכרת מאד, היינות שלו נקיים, עוצמתיים אך באיפוק אירופאי ורוך אינסופי. הפעם בחרתי לי בסנונית לבן
סנונית לבן 2020: 100% שנין בלאן מכרם בגבעת ישעיהו. לאחר השרייה קצרה וקרה של 24 שעות על הקליפות הענבים נסחטו. מרבית היין (70%) עבר תסיסה ספונטנית ללא תוספת שמרים בחביות עץ משומשות והשאר בנירוסטה עם שמרים מתורבתים. היין לא עבר תסיסה מלולקטית. סה״כ תקופת ההתבגרות של היין היתה כ-8 חודשים. שנין בלאן הוא קדום כל זן כל כך נכון לכאן ותופס תאוצה לא סתם. השנין בלאן של דרור כל כך אלגנטי ורך שבכל שלוק משאיר טעם של עוד. סיומת ארוכה מאד וחומצה מאוזנת כל כך.
יין מושלם לרגע של מנוחה נחמה ואיבוד שליטה. אז אני והסנונית הלכנו להתנחם, לזוז, ולשמוע אם יש סיפורים חדשים שמחכים להתגלות, ממליצה גם לכם בחום על היין, על השיר ואם כבר לספר סיפור אז ״מייק איט אה גוד וואן״.
