לכולנו יש פנטזיות.
קטנות סודיות כאלה ששמורות לנו בחדרי חדרים. הן יכולות גם להישאר סגורות שם בחדר, נחלוף על פני הדלת הסגורה חיים שלמים בלי להעיף מבט. הן יכולות לפתות אותנו עד כדי שאנחנו מעזים להיכנס לשם בעצמנו. ולפעמים אנחנו מעזים להכניס לשם אנשים נוספים.
כך או כך הן שם.
למי שהיה אי פעם במסיבה הדוניסטית בברלין יודע שזה מקום של חופש שבו הפנטזיות מקבלות חיים. חדרים חדרים שבהם כל אחד בשלו וכל אחת עושה את מה שעולה ברוחה. זה צבעוני, זה שמח, זה מוזר וזה התפרצות נועזת של כל החדרים והפנטזיות כולן. ללא שיפוטיות ועם הרבה בגדים צבעוניים. לפעמים הכל כל כך מוגזם שזה כבר מגוחך אבל הכי שמח, מלא חיים ובעיקר – שובב.
זה מזכיר לי שבתור ילדה שעיצבה את התודעה בניינטיז יש לי חיבה מיוחדת לשירי פופ מזעזעים עד כדי גיחוך ומגוחכים עד כדי גאונות.
ואז הגיע האני באני. יודית בק, יצרנית אדירה מבורגונלנד אוסטריה. גדלה בכפר קטן כל חייה, על ברכי היינות האזוריים והמשפחתיים. היא לקחה את מושכות היקב לידיה והחלה לייצר יינות בקו טבעי, מלא טעמים ועוצמה. יש לה סקאלה מאד רחבה – כאלה אלגנטיים יותר וכאלה בומבסטים נועזים יותר, אבל כלום לא הכין אותי להאני באני. כבר בצבע הבנתי שמשהו פה הולך להיות שונה, האף התמלא בסוכריות קופצות, תותים וגומי אבל מהסוג האדום שממולא בקרם לבן כמעט חלבי.
וכשטעמתי אותו הרגשתי שנכנסתי לאחד החדרים של יודית. ברוחי ראיתי אותה מחייכת אליי חיוך חצוף וקורצת לי להשאיר את זה בסוד בינינו. ולסגור את הדלת אחריי. איזו שובבות!!! טעמתי אותו עם לי והתגובה שלה הייתה צחוק מתגלגל ולא פחות שובב. ממש הרגשנו שנככנסו לראש שלה, אבל בניינטיז. יין קופץ, מבעבע קלות, חומצי פירותי ומתפרץ. עשוי מענבי בלאופרנקיש בתסיסה ספונטנית על שמרי פרא, היין תוסס באשכולות שלמים ארבעה ימים בחביות ואז עובר להתיישן עוד 9 חודשים בחביות ישנות. מתקבל יין רענן וחצוף משהו בין רוזה לאדמדם, צבע זרחני ומלא תשוקה וחיות.
השיר הראשון שעלה מיד ששתיתי אותו הוא Shut up (and sleep with me של Sin with Sebastian. קלאסיקת ניינטיז במיטבה. בהתחלה את שומעת את זה ואומרת חצי מזועזעת: ״מה??? מה לעזאזל קורה פה״ ואז את קולטת שזה לא יוצא לך מהראש, ולפני שאת מבינה את כבר מכורה לצלילים לקצב ולא יכולה להפסיק לשיר את זה. ולרקוד. מול המראה בצורה מביכה. את יודעת שהכל פה מוזר אבל זה פשוט טוב מדי, אין לי דרך להתנגד ואני חייבת עוד כוס, לשים אוברול בצבע כדור דיסקו ועוד פעם לשמוע את השיר בריפיט (כן יש לי אוברול כזה). גם הקליפ מרגיש לי כמו תיאור מדויק של מה שקרה לי בפה כשטעמתי את היין. סבסטיאן רוט, מוזיקאי גרמני פרץ עם השיר בסגנון אלקטרו פופ בשנת 95 וכבש מצעדים בכל אירופה. כל מי שחווה את התקופה יודע שאי אפשר היה להתחמק ממנו.
לכל מי שגדל אחרי הניינטיז – עמכם הסליחה.
השבוע מוקדש לפנטזיות, תעוזה ולתת דרור לכל הצבעים שלנו, לפתוח דלתות עם חיוך ענק ולשחק עם מה שמסתתר שם בפנים בלי להתבייש. גם אם זה מגוחך, זה עדיין יכול להיות גאוני.
