רציתי לכתוב מילים מתוקות על יינות מתוקים ושירים מתוקים, כי אני זקוקה לרוך וחמימות ומתיקות.
אבל העצב העיק לי הלב.
זה לא הזמן לזה, בחוץ מתחוללת סופה הרסנית יותר מכל ברברה, מלחמה אמיתית שלא דמיינו שנצטרך להילחם בה. כל מה שנבנה מתפורר לחתיכות ואומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר אבל בחיאת, איך הרשינו לעצמנו להגיע לכזה חושך?
אצלי בפנים התחוללה לה מלחמה בשנים האחרונות, שסוף סוף ניצחתי או לפחות את השלב הזה שלה.
והנה אני כמראה מגיעה למלחמה שבחוץ, שמה קץ לפחד שלי מהמון זועם, שמה קץ לפחד שלי להסתכל לחושך בעיניים ומצטרפת לשותפה שלי שמובילה באומץ בלתי מתפשר מלחמה על החיים שלנו.
עד שלא הרגשת מה זה שנוגעים בך בלי רשות,
עד שלא הרגשת איך זה שמדברים אליך בזילות,
עד שלא הרגשת מה זה שמתעלמים ממך בהפגנתיות,
שלא משלמים לך כי יש לך זוג שדיים,
שכועסים עליך כי העזת להביע דעה,
ששופטים אותך כי את לא רחם מהלך,
שאת צעירה מדי זקנה מדי יפה מדי שמנה מדי,
שאת או אתה לא שווה בין שווים. עד שלא הרגשת את זה לא תדע חיים לא שוויוניים מה הם.
אז אני מצטרפת למלחמה, סליחה שפחדתי מדי עד עכשיו אבל זו לא מלחמה אלימה, זו הגנה עצמית על החיים שלנו.ֿ
|
||
