יצא לי לכתוב משפט ״רוך הוא לפעמים הדבר הכואב ביותר״ וזה גרם לי לחשוב. שמתי לב שאני מתעסקת לאחרונה הרבה בקצוות שבין רוך לקושי.
יש ביניהם לכאורה המון מרחק והם הפכים אבל ביניהם גם קשר ישיר ואיזשהו ריקוד.
דווקא המנעד הזה, המשחק ביניהם יכול להיות מסחרר ויפיפה.
יפיפיה באופן שלפעמים, כשנתקלים ביופי מסוג זה הוא עלול להיות אפילו כואב.
יש שיר שהוא בעיניי ביטוי ישיר של המשחק הזה. כל כך יפה וענוג שזה מכווץ את הבטן והלב במן כאב נעים שכזה.
under the jasmine tree
Soraya Ksontini & Mark Kelly – Under The Jasmine Tree
מדובר בשני זמרים טוניסאים בדואט שהזיז אותי לגמרי.
כשהזמרת סוראיה מתחילה לשיר, הקול שלה כל כך רך, כל כך מלאכי וענוג שזה ממש הורגש לי בכל הגוף. לא נתקלתי הרבה זמן בקול כל כך קטיפתי שממש הרגשתי שאני מתעטפת בקטיפה. כאילו עובר מעליי משב רוח נעימה ואני מתכסה במים חמימים.
כל ההרגשה שהציפה אותי הייתה צבעים סגולים וכסופים, התרוממות רוח.
ואז הגיע מארק קלי, הקצה השני. מחוספס, שורט. הקול של עם הצרידות הזו מביא משהו ארצי, גברי מלוכלך. צבעים חומים מאד, חמרה, ושחורים של פחם
מהניקיון המפעים שלה, לחספוס המרגש שלו יש משחק שהוא לא פחות ממרהיב בעיניי.
אני אישית מאד אוהבת קולות גבריים צרודים וברגע שקלי מתחיל לשיר האף שלי מתמלא בריחות של בוץ, אדמה ויער עבוט. ריח של עצים ואדמה לחה. פטריות.
שוב אני חוזרת למנעד, ממים צלולים, מי מעיין נקיים נקיים ואורות רכים רכים ליער, לאדמה, לריחות של טבק ולכלוך.
השיר הזה פשוט מסחרר אותי ותהיתי הרבה זמן איזה מן יין יבטא אותו? איזה מן יין יכול להיות בו בזמן קטיפתי, ענוג,מלטף וגם מחוספס אדמתי ופרוע?
ברור שיש, פשוט לא עלה בי יין ספציפי ששתיתי לאחרונה.
והנה, לפני כמה ימים הוזמנו לפגוש את גיא אשל, היינן הראשי של יקב דלתון. את גיא אני מכירה הרבה שנים. עוקבת אחרי העשייה שלו שהיא לא מובנת מאליה בכלל. מצד אחד יינן של יקב גדול, מצד שני מבטא את קולו ובעל חותמת אישית עם היינות שלו.
הוא גם איש מקסים מקסים וחבר שלנו הפיות שזה תמיד בונוס.
הבוקר התחיל בביקור מקיף ויסודי ביקב ועבר כמובן לטעימה של היינות.
בהמשך היום נסענו לכרם אלקוש לארוחת צהריים וטעימה של יינות מיוחדים שגיא שלף עבורנו.
ואז זה קרה.
בלב הכרמים, באחת מהנקודות היפות ביותר שיצא לי לראות בארץ, מתחת לעץ גדול מוקפות ירוק גיא הוציא את השיראז אלקוש שנת 2018.
מה שהיה מעניין זה שבעוד כל הארץ חמה ונוזלת, כשהגענו לכרם נהיה קר, אבל ממש קר ברמה שהיינו צריכות מעיל. השמש בצבצה באיזו ביישנות לא ברורה ואנחנו נכנסו לכמו מן נקודת זמן אחרת.
כשהרחתי ושתיתי את השיראז נשמטה לי הלסת.
קרו שם כמה דברים בו זמנית. ההתחלה – באף פירות סגולים. בפה קטיפה, ליין יש מרקם כל כך ענוג וקטיפתי. הרגשה שמנונית בדיוק במידה.
ואז מגיע הטוויסט – החספוס, העקיצה. הגיעו הפלפל השחור, הטבק, האדמה, הפראיות.
יין כל כך אלגנטי ומאופק מצד אחד וכל כך פראי ואדמתי בו בעת.
מיד קפץ לי השיר. הבנתי שפגשתי את היין.
מצד אחד סגול ענוג ומלטף, מצד שני מחוספס, עוקץ שורט.
זה גרם לי לחשוב על המקום של רכות וקושי בחיי. האם אני צריכה את האחד בשביל השני בהכרח? מי דומיננטי יותר? ואולי בסוף הכל שאלה של איזונים. מיותר לציין שהיין הזה מאוזן להפליא וכן הוא המשיך אתי הביתה, והמשיך להתגלות.
איזה פלא.
מידע טכני על היין על פי יקב דלתון:
הכרם
כרם אלקוש נטוע במדרון צפוני תלול למדי שתחילתו בגובה 720 מטר בסמוך למושב אלקוש והוא יורד לכיוון נקודת החיבור בין נחל מתת ונחל בירנית. הכרם צופה על הר בירנית בצפון, פסוטה והר צונם במערב, והר מתת במזרח. חלקת השיראז נמצאת בצידו המערבי של הכרם עם מפנה צפון צפון מזרחי תלול. האדמה היא אדמה גירית מאוד, ללא הרבה אבן. במהלך ההכשרה נמצאו בחלקה מאובנים רבים בצורת ספירלה (אמוניט) ולכן בחרנו לשרטט אחד על התווית. זהינו ביין זה פוטנציאל רב ואופי יוצא דופן ולכן אנו נותנים לו במה בסדרת הכרם יחיד שלנו.
תהליך הייצור
הענבים ליין זה נבצרו ב 17 לספטמבר. עם קבלתם ליקב עברו תסיסה אלכוהולית , ולאחר מכן התיישנו בחביות עץ אלון. לאחר כשנה היין הראה אופי מאוד מיוחד ולכן הוחלט לשמור על החלקה ליישון נוסף של כשנה.
השיר:
