קיר

במה אתם עוסקים? במה אתם עובדים?

חשבתם פעם איך זה היה מרגיש אילו טעות אחת קטנה בעבודה שלכם, תעלה לכם בחייכם? ליטרלי, חיים או מוות. יש תאוריות, פילוסופיות ודרכי לימוד שאומרות שהמוות הוא החבר הכי טוב שלכם. הוא זה שתמיד עומד לידכם, מלווה כל צעד, כל פסיעה מחייך מזכיר שהוא שם. זו הדרך לחיות חיים ערים ומודעים ומלאים על מלא. ראיתי אתמול סרט שטלטל אותי – free solo. על אדם מטפס חופשי על ההרים הכי מסוכנים בעולם, ללא רתמה, כלים או הגנה – רק הוא והגוף שלו. כל טעות ולו הקטנה ביותר תעלה לו בוודאות בחיים.

זה הציב אותי מול השילוש הבא: פחד, ערות מלאה וקיר. הסרט הזה הזכיר לי את הפעמים האלו בחיים שנתקלתי בקיר. אצל אלכס זה היה הר בוגבה של אלפי מטרים, אצלי הוא היה מטאפורה אבל הרגיש אמיתי לגמרי ולפחות בגובה הזה. כשניצבים מול קיר כזה זה דבר די משתק – מאיפה מתחילים בכלל לשבור אותו? איך לעזעל מנצחים אותו? הקיר הזה מלווה בפחד מוות, הוא בעצם התגלמות של כל הפחדים כולם. כשמחליטים להתמודד עם הקיר הזה, זה מעורר את כל החושים. חייבים להיות בריכוז גבוהה ותשומת לב על עשרת אלפים כדי לא לעשות טעויות ולהצליח ב״מלחמה״. אז אני החלטתי הפעם שלא. 

גיליתי שיש עוד דרך.

אני מול קיר. הוא מרשים מאד, ענק לאין שיעור ואינסופי. אבל במקום להילחם בו החלטתי להישען עליו ולנוח רגע. אלה ימים שמרגישים כמו אמצע. אמצע הדרך, אמצע תהליך, תוך כדי של משהו ממש גדול שעוד לא קיבל צורה. הכל קורה בבת אחת והנטייה הטבעית שלי היא להסתחרר מזה בשני כיוונים – או לקפוא מפחד ולהיכנס לסטרס, או לעוף בכל הכוח ולשבור את הקיר. אז החלטתי להישאר באמצע – בתנועה עדינה ומודעת. לקחת לי את הלפטופ, בקבוק יין טוב, מוזיקה ולעבוד מתחת לקיר. כבר אמרתי שהוא ענק אז הוא עושה יופי של צל. מי יודע אולי אני אמצא בכלל שיש עליו עוד דברים מעניינים, אולי בכלל יש  דרך מסביב ואולי, הצד השני די דומה לצד הזה.

אם יש משהו שאני אוהבת זה השילוב בין מוזיקה קלאסית למוזיקה אלקטרונית. משהו בקלאסיקות שמתעוררות לחיים ומקבלות מקצב מרגש אותי במיוחד, קצת כמו טעימה של יין מתיישן לצד הגרסה הצעירה והרעננה שלו. אז בחרתי מתחת לקיר שלי לשמוע את Erik Satie gymnopédie no. 1, בגרסא של ההרכב האלקטרוני Thylacine. אריק סאטי מלחין ופסנתרן צרפתי מסוף המאה ה-19 הלחין יצירות מהחשובות והיפות בעולם. Thylacine – הרכב צרפתי גם הם בשנות ה-30 לחייהם לקחו כמה יצירות שלו ונתנו להם משמעות ועיבוד חדש משלהם. יש ביצירה הזו משהו כל כך מרגיע, וביחד עם העיבוד המודרני נוסף רובד של התרגשות ובעבוע פנימי. השיר הזה נותן לי הרגשה שיש אפשרות לנוח ולקחת את הדברים בעדינות, ותוך כדי להרגיש את ההתרגשות הפנימית הזו והתנועה המאד חזקה וברורה שמשהו גדול קורה מתחת לפני השטח. וזה מרגש. השיר הזה טומן בחובו הבטחה.

היין שבחרתי לזה הוא ווייסר בורגונדר יבש של היקב שאפר פרויליש הגרמני. ספציפית מ-2013. למה? כי זו תזכורת מעולה שדברים טובים לוקחים זמן. בשביל להגיע למצויינות צריך סבלנות, והתמדה. ממש כמו אלכס מהסרט – צריך אמביציה אין סופית כמעט בלתי נשלטת. אין אופציה אחרת אלא לעשות עד הסוף כי נוחות לא הביאה לדברים גדולים בחיים. היין הזה ובכלל היקב הזה מזכיר לי את זה. ממקום בנאהה – דרום מערב גרמניה, מציג יקבים פנומנליים. אקלים יבש וחמים שמצריך עבודה מדוייקת עקבית וקדפנית. היקב שפועל מהמאה ה-19 גם הוא (כמו סאטי שלנו) עמוס במסורת והיסטוריה. טים פרויליש היינן שפועל משנות ה-90 מבטא טרואר ועשייה אינטילגנטית וממוקדת ללא פשרות. בציר ידני, מאוחר ויבול נמוך. הוא מוציא תחת ידיו יינות פנומנאליים.

היום בדיוק זכיתי לטעום אצל ענת ורפאלה (ג׳יאקונדה חנות ומוסד יין שאם לא הכרתם עד עכשיו, אוי ואבוי להכיר ומיד). היין מ-2013, כמעט עשור מאחוריו ועדיין ממשיך להתפתח ולהעניק אינסוף. רעננות מפתיעה ולימונית שמגיעה מחומצה אדירה לצד טעמים מפותחים של פאי לימון מהטעימים שטעמתי, דבש עדין ונגיעה של מליחות מפתיעה – עומק אינסוף. יין לקחת את הזמן אתו, להקשיב ולגלות לאט אבל להתרגש עם כל שלוק ולזכור שכשעושים כמו שצריך – מגיעים לדברים גדולים. אז אם תחפשו אותי תמצאו אותי ליד הקיר שלי, לומדים להכיר אחד את השני ביראת כבוד ופחות פחד מתענגים על הרגע.

בא לך לטעום אתי יינות פנומנליים ולגלות איך זה מרגיש? 

אז קדימה, מבטיחה שתהיה מוזיקה טובה