קינטסוגי.
"חיבור הזהב" היפני. למי שלא מכיר מדובר באמנות (ופילוסופיית) השברים היפנית, בה כלי שנשבר לא נזרק לפח אלא להפך, זוכה לטיפול ״הרכבה״ מחדש עם זהב. הכלי עצמו משתנה ללא הכר אך במקום להתבייש בו, העניין הוא דווקא להתגאות בו על הטרנספורמציה, והיופי המחודש.לא קשה לנחש את החיבור אלינו, אל טראומות משברים ותהליכים שאנחנו יוצאים מהם אחרים לגמרי. אחרי שנים לא פשוטות ומאד מופרעות אני מתארת לעצמי שיש מי שמרגיש ככה, אולי בשיא השבר, אולי בתהליך הריפוי, ואולי כבר מרגיש כמו הכלי החדש והמופלא הזה.
אני מרגישה בדיוק ככה. לפני שנה אני, הלב שלי, החלומות והרעיונות שהיו לי התנפצו למיליוני רסיסים על פני כל כדור הארץ. בשנה האחרונה הייתי עסוקה בליקוט שבר שבר, חתיכה חתיכה והרכבה מחדש של מי שאני, ומי שאני רוצה להיות כי למען האמת, לא היה לי כבר מושג. זו הייתה שנה מהקשות אין ספק, אבל זו הייתה שנה של ריפוי אמיתי,של מטמופרוזה. הרכבה מחדש, יפה יותר חזקה יותר ומלאה בזהב שמשום מה ממש ליווה אותי בכל מני מקומות. היום, יום לפני יום ההולדת שלי היה אמור להיות יום חגיגי, יום נישואים. ואני חושבת על זה הרבה, על שירה של לפני 4 שנים שהימרה והתמסרה לחלוטין, באמון מלא לאדם אחר. ידעתי שאני נכנסת להרפתקה אבל לא הייתי מנחשת שככה היא תסתיים.
עכשיו בואו נודה על האמת – רגע השבר הוא רגע מכוער מאד. הוא מבהיל, רועש, מחריד ומזעזע עולמות. ההדף אצלי היה גם כל כך חזק שלקח זמן להיעצר ממנו. אבל אז מגיע השקט וההבנה של הטראומה הגדולה. זה הרגע הז שמבינים שהנה כל השברים פזורים לכל עבר ומאיפה מתחילים בכלל לסדר את הבלגאן?? אז מתחילים. לאט. צעד אחר צעד ואז מגלים חתיכה קטנה ואוספים אותה. ואז ממשיכים ללכת ומגלים עוד חתיכה, ועוד שבר ועוד חלק קטן. ואז מתחילים ללכת יותר מהר, במקצבים שונים, בהתרגשות קטנה ואולי אפילו להנות מהדרך הזו, גם מהרגעים הכואבים. וכן, זה לוקח זמן.
למדתי שאני פייטרית של העולמות, שהקפתי את עצמי בחומת מגן אנושית של אנשים מופלאים שהיו שם ברגעי ההתנפצות, השבר והליקוט ולא עזבו לרגע. ולמדתי שאני ממש אבל ממש חזקה. וגם ממש אבל ממש לא. מה שבטוח זה שאני יכולה לומר בפה מלא – למדתי שאני לא יודעת כלום ואני ממש נהנת מזה. אני מרשה לעצמי לשחרר שליטה, לשחרר מלחמה וללמוד מחדש את הכלי החדש הזה שנבנה. היום הוא לא יום עצוב אלא יום של לידה מחדש. יום של אומץ, אהבה וגאווה גדולה. יום מלא בזהב. אני גם בוחרת לומר תודה. לו, ולי על המסע הזה שבחרנו לעבור לטוב ולרע ואולי אין באמת כזה דבר טוב או רע, אלא רק את מה שיש ומה שנבחר לעשות עם זה.
השיר הזה מלווה אותי בשנה האחרונה מאד ואני רוצה להקדיש אותו לכם. שיר מלא בעוצמה, רוך, כניעה, התמסרות וזהב. לונדון גראמר להקת אינדי פופ בריטית שהוקמה ב-2008, היא להקה זוכת פרסים ומוכרת. הקולהייחדוי של הסולנית האנה רייד מהפנט בשילוב של עוצמה ורוך מדהימים. השיר מלא בהתפרצות שמזכירה לי גלים בים שמלטפים מצד אחד ומתנפצים בכוח מתפרץ קצת כואב מהצד השני.
פתחתי אתמול בקבוק מ-2018, פטיט שאבלי של יקב Daniel Dampt & Fils. יין בצבע זהב, מלוח, מר, חמאתי ומתפרץ בפה במלא טעמים ומלא רוך. החמאתיות והקטיפתיות שלו מלטפים אותי, המרירות והמליחות מעוררים אותי. יין פשוט וטוב, פשוט טוב. היקב מצפון בורגון בן ה-150, עובר כמיטב המסורת מאב לבנו והיום ילדיו של דניאל מנהלים את היקב בכל האספקטים שלו. משלב הכרם ועד ליין שבבקבוק. פטיט שאבלי כמו שהם אומרים זה יין מרענן וחצוף,ישר ולעניין בלי לעשות עניין. לשתות בערב קיצי ונעים ופשוט להנות, מהרגע. 100% שרדונה מכרמי המשפחה.
וככה אני רוצה לחגוג את היום, בלי עניין אבל עם הרבה הנאה. 2018 הייתה אחלה שנה, 2022 הייתה חתיכת שנה.
והיום, היום זה יום חג.
