איפשהו בשלהי 2020, כשלי ואני נהיינו שותפות אני זוכרת שהיא שמה דגש ממש גדול על זה שלא נהיה חברות. היא הדגישה את החשיבות של ההפרדה – עבודה זה עבודה וחברות זה חברות. על מנת לשמור את זה נקי חייב שיהיה דיסטנס ותחושת נפרדות. הבנתי את זה, והסכמתי שנשמור את זה ככה. נקי. ״קאט״ לאוגוסט 2022 – אנחנו לא חברות. אנחנו משפחה. קווי ההפרדה נמסו לתוך עצמם, וכל אזכור לדיסטנס נשאר אי שם כמו השפיות שלפני הקורונה. ככל שהפיות גדלות הקשר המשפחתי נהיה חזק יותר. זה כן מושתת על חוקי היסוד שנקבעו בתחילת בדרך, הכל מאד ברור ומאד נקי וככל שהזמן עובר אנחנו לומדות יותר ויותר אחת על השנייה ואיך לתקשר (או לא תלתקשר) אחת עם השנייה. אבל זה ברור שמכאן עד סוף החיים אנחנו משפחה לכל דבר, כולל גיא, אריאל ואלכס.
לפני כמה שבועות אירחנו טעימה פרטית לחברות מתחום היין לטעימה עיוורת וכמה מהן אמרו שעד עכשיו זה החיבור הכי לא צפוי ומוזר שהן ראו. מבחינת מבנה אישיות החיבור של לי ושלי הוא מהלא צפויים הומפתיעים שהן ראו ברמת ה״מה הקשר״. זה מצחיק אני יכולה להבין, לכאורה לי ואני שונות בתכלית במובן מאליו – סגנון חיים, תחביבים, סטטוס וגם אותי זה הפתיע. אבל אין לכם מושג עד כמה אנחנו דומות בבסיס שלנו, כל כך דומות שזה לפעמים דוחה. אנחנו יכולות לענות את אותו הדבר בדיוק על שאלה, או לחשוב את אותו הדבר באותה שנייה. השבוע הפיה לי חגגה יום הולדת ועברה דירה, שתי נק׳ ציון מאד חשובות. לי היה ברור שאם אני לא יכולה לחגוג לה השבוע, לפחות אבוא לתת חיבוק (ואוכל).
השבוע הזה ממש מוקדש לה ולזה. למשפחה. כזו שנולדים אליה וכזו שבוחרים עם השנים. משפחה הזויה, לא בהכרח מתפקדת אבל כזו שעושים בשבילה הכל – באש, במים, באפוקליפסה, במעבר דירה, בטוב ברע. משפחה שלא חשבת בחיים שתהיה לך ומפתיעה אותך כל פעם מחדש. יש כמה בחירות בחיים שממש מבקשות טפיחה על השכם. אני גאה לומר שיש לי לא מעט משפחות שכאלה, מאומצות עם השנים, מותכים אחת לשני ואחד לשנייה שגם אם אנסה לא אוכל כבר להיפרד מהם. ואני אוהבת את הקרקס הזה שבניתי לי.
ֿהשיר שעלה לי חזק השבוע זה השיר Family של להקה קנדית בשם Mother Mother. זו להקה שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה שנים, היא מורכבת מאח ואחות, ראיין גולדמונד – סולן וגיטרה, מולי גולדמונד – שירה וקלידים, ג'סמין פרקין – שירה וקלידים, ג'רמי פייג' – באס ועלי סיאדאת – תופים. הלהקה הוקמה ב-2005 כלהקת אינדי. כולם מרהיבים ביכולות שלהם הווקליות והמוזיקליות. זו להקה די פסיכודלית עם יכולת להעביר רגשות עמוקים מאד בצורה כנה, קשה ובתוך כל זה הרבה הומור עצמי. הם בעיקר גורמים לך להרגיש שכנראה הכל בסדר (כי יש מי שיותר מטורף ממך בעולם). השיר הזה הוא הגדרה מדויקת למשפחה מופרעת, לא נורמלית ולא מתנצלת. אנחנו מטורפים ואנחנו גאים בזה.
They might be crazy, but they is my family You can’t get to them unless you get through me You fuck with them you fuck with me
השילוב של הקול המלאכי של מולי לבין הקול הבועט של ראיין יוצרים הרמוניה הזויה, ובמיוחד לשמוע את הקול המאד ביאזרי שלה, הכמעט ילדי שר מילים בועטות תמיד עושה לי חיוך והרגשה ממזרית בלב. הקול שלה כל כך מלטף שזה אפילו מצמרר לעתים, מתפנק לי ומורגש בכל הגוף לצד המוזיקה המקפיצה שרק מבקשת ממני לקפוץ על שולחן ולשבור דברים. שילוב מרגש וסוטה מעט מה ששלח אותי ישר ליין הכי סוטה שיצא לי לשתות לאחרונה. אוטביו ביאנקו. יין לבן של הקואופרטיב ואלי יוניטה שנמצא בפיאמונטה, איטליה על גבול ליגוריה. תשמעו משהו,זה יין שבכל פעם שאני שותה פה אני חושבת ״מה לעזעזל קורה פה??״ מצד אחד פרי נעים ומתחנף ואז מגיעה ההפתעה – טעם של פרושוטו! אבל לא סתם, אני משוכנעת לחלוטין ולא תזיזו אותי מזה, שזה בעצם שומן מותך שנמס לתוך עצמו ואמר לענבים – בואו ננסה יחד, זה יעבוד. מין שילוב הזוי של אפרסקים לבנים, לימון חמצמץ, פרחים לבנים ושומן של פרושטו שיצרו יין הזוי, מופרע, מענג ומפתיע – ווואלה – זה פאקינג עובד. סינרגיה הזויה ומענגת של אלמנטים לא קשורים, לכאורה. המרקם שלו בפה נעים לי ומוזר לו בו זמנית וזה מבלבל ומשמח אותי וממש מצליח להפתיע, ואני אוהבת הפתעות.
היין מופק מ-100% ענבי קורטזה. היקב שהוא כאמור קואופרטיב נוסד בשנות ה-80 על ידי 3 חברים שרצו לגדל מרעה באופן מסורתי וחופשי. לשם התווספו חקלאות דגנים, ענבים ודבש. היקב ביודינאמי (אפשר לקרא על זה כאן בכתבה של הפיה לי) ונותן כבוד למסורת ולפראיות של הטבע.כל מה אני רוצה זה לנסוע לשם ולהתארח עם המשפחה הלא מתפקדת שלי.
אז לחיי כל המשפחות שם בחוץ – משפחה, צפויה, הזויה, מכילה, מוזרה ומעל לכל מפתיעה – אך עובדת.
רוצים כזה? קדימה ללחוץ!
