מלא זמן לא כתבתי. ממש רציתי ואפילו ניסיתי. וזה לא שלא היה יין לכתוב עליו – היו יינות והיו מרהיבים, וזה לא שלא היו שירים לתאר אותם. הכל היה. חוץ

ב(עוד) ערב אצלי בגג חברה שהבינה שלא כולם מכירים את כולם, יזמה משחק שבו כל אחד אומר איזה חיה הוא (בלתי נסבל איי נואו) אבל בפועל זה היה ממש מעניין

לכולנו יש פנטזיות. קטנות סודיות כאלה ששמורות לנו בחדרי חדרים. הן יכולות גם להישאר סגורות שם בחדר, נחלוף על פני הדלת הסגורה חיים שלמים בלי להעיף מבט. הן יכולות לפתות

האוויר כבר מתחיל לתפוס צורה אחרת. משבים קרירים שמבשרים על שינוי, ריחות וצבעים חדשים צובעים את השמיים ואת הלב. משהו בתחילת החורף יוצר אצלי כיווץ כזה בבטן, מן תחושה של

נכתב על ידי הפיה לי מתי זה סבבה להביא בקבוק יין מהבית למסעדה? השבוע שירה ואני יצאנו למסעדת "רדלר" במסגרת ערב החברה הרבעוני שלנו, ערב שבו כל העובדות בעסק יוצאות

יש תאוריה שגורסת שכולנו מכוכבים שונים והגענו בסיבוב הזה לכדור הארץ, מחפשים אנשים שהגיעו מהכוכב שלנו, או לפחות כוכב שכן. זה לוקח אותי לרגע הזה שמכירים אדם חדש/ה ומרגישים שמכירים

קינטסוגי.  "חיבור הזהב" היפני. למי שלא מכיר מדובר באמנות (ופילוסופיית) השברים היפנית, בה כלי שנשבר לא נזרק לפח אלא להפך, זוכה לטיפול ״הרכבה״ מחדש עם זהב. הכלי עצמו משתנה ללא